בן רחל ואליעזר. נולד ביום י"ג באדר תש"ז (5.3.1947) ברחובות. אח צעיר לניצן.
עמיעד, שכונה בפי כול עמי, גדל והתחנך ברחובות, דור שלישי לבני המקום. למד בבית הספר היסודי "בית חינוך", לאחר מכן בתיכון "עמל" ברמלה ובהמשך ב"מכללת אורט" ברחובות. במשך שמונה שנים בילדותו ובנעוריו היה חבר פעיל בתנועת "השומר הצעיר".
את ילדותו בילה בטיולים ברחובות העיר ובשדותיה עם חבריו, חברים נאמנים שתמיד היו איתו וליוו אותו כל ימיו. קשר מיוחד וקרוב היה לו עם אחיו ניצן, המבוגר ממנו בחמש שנים. כספורטאי מוכשר הוא בחר לשחק כדוריד, ולימים אף היה שופט בענף זה.
בחודש נובמבר 1964 התגייס לצה"ל. הוא התנדב ליחידה מובחרת, עבר קורס צוללנים ושובץ כצוללן בצוללות של חיל הים. זה היה תפקידו גם במהלך מלחמת ששת הימים בשנת 1967. ב-1968 השתחרר מצה"ל. גאוותו על שירותו הצבאי באה לידי ביטוי גם שנים אחר כך בנוהג שלו לענוד את שרשרת הצוללן ולספר על השירות לכל המעוניין. כמו כן השתתף באופן קבוע בהכנת זר והנחתו בטקס האזכרה השנתי לצוללנים שנפלו.
במלחמת יום הכיפורים באוקטובר 1973 גויס לשירות מילואים והיה ממקימי גשר הגלילים על תעלת סואץ שבמצרים. הקמת הגשר נעשתה תחת אש מצרית.
עוד בשנות נעוריו הכיר את איתנה, בת למשפחה שהייתה בקשרי ידידות עם משפחתו. בשנת 1968 הם נישאו וקבעו את ביתם ברחובות. שתי בנות נולדו להם – שגית ועינב, והן זכו לאב מסור, צעיר ברוחו, קשוב ומתעניין. לדבריהן, הוא לא היה אב סטנדרטי שחוזר בערב לארוחה ולסיפור לפני השינה אלא היה מלא חיים ואהב לרקוד ריקודי עם, לשיר, לבלות במסיבות, לטייל עם המשפחה ולנפוש בחיק הטבע. לעיתים שימש הורה מלווה בטיולי בית ספר של הבנות. בתקופה שבתו עינב הייתה שחיינית בנבחרת, הוא שפט בתחרויות שחייה.
אחרי עשרים שנות נישואין התגרשו עמיעד ואיתנה, אך נותרו בקשרים חמים המושתתים על כבוד והערכה.
לאחר השחרור מצה"ל הוא עבד זמן מה בתעשייה האווירית. בהמשך התגייס למשטרת ישראל, כמו אביו, והקדיש את כל מרצו לעבודה. בשנת 1981, כששירת בתפקיד בילוש, נקלע לתאונת דרכים קשה. בעקבותיה עבר שיקום ארוך בישראל ובחו"ל ונותר נכה. תחילה התנייד בעזרת קביים ולאחר מכן במשך תקופה מסוימת נעזר בכיסא גלגלים.
עמיעד התעקש לחזור לשירות, יצא לקורס קציני משטרה ולאחריו שובץ בתפקיד קצין חקירות במשטרת רחובות. בהמשך הקריירה מילא תפקידי פיקוד במרחב ש"י (שומרון ויהודה). בנוסף פנה ללימודים אקדמיים, וסיים תואר במדעי החברה. הוא התגאה בשירותו, ועל הקיר מול שולחן הכתיבה בביתו נתלו תעודות ומגינים שקיבל כחוקר וכחוקר נוער במשטרה.
עמיעד לא נתן לנכותו לעצור אותו מפעילויות מהנות. הוא עסק בספורט נכים כגון שחייה וחתירה בקייקים, אהב לטייל בחו"ל, להכיר מקומות חדשים ולאכול במסעדות טובות. מטיוליו ברחבי העולם אסף פסלי בודהה, ובכלל אהב לאסוף מזכרות מיוחדות.
נדיבות הייתה תכונה בולטת בו, והוא היה מארח למופת. כפי שהקפיד על האסתטיקה של הבית ודאג שכל דבר יונח במקומו, כך הקפיד על לבושו דרך קבע והדיף ניחוח של בושם איכותי.
עמיעד התעניין בקורותיהם של מכריו, הקשיב להם, והם ידעו שאפשר לפנות אליו לבקשת עזרה. כאדם ישיר, לא חשש לבטא את מה שעולה בדעתו, משום שאמירת האמת הייתה הדרך היחידה עבורו גם אם אינה נוחה לשומעים.
כשנולדו נכדיו, הם היו מרכז עולמו. הוא סיפר לכולם על מעלליהם ואהב לבלות עימם ולקחת אותם למסעדות.
עמיעד בורך ביכולת כתיבה מיוחדת. מתחת לזכוכית שהוצמדה לשולחן הכתיבה תחב פתקים עם פתגמים, שירים ורעיונות שהגה או שמצא במרוצת השנים. בכתב ידו כתב את אחד הטקסטים שאהב מאת רודיארד קיפלינג שנקרא "אם אדם חי בהרגשה שהוא רצוי": "אם אדם חי תחת ביקורת / הוא לומד להאשים // אם אדם חי בביטחון / הוא לומד להאמין // אם אדם חי באיבה / הוא לומד להילחם // אם אדם חי בשותפות / הוא לומד להתחשב // אם אדם חי באמת / הוא לומד צדק // אם אדם חי בידע / הוא לומד חוכמה // אם אדם חי בבושה / הוא לומד להרגיש אשם // אם אדם חי בשמחה ואושר / הוא ימצא אהבה ויופי // אם אדם חי בהרגשה שהוא רצוי / הוא ידע למצוא אהבה בעולם. // האם אתה הוא אותו האדם?"
לרגל פרישתו ממשטרת ישראל כתב: "וביום פרישתי לדרך חדשה / נתלה המדים על קולב במקום של כבוד, / ונכדי הקטן עת יגדל / בסיפורי סבא על עבר ועל מה שהיה, / אזכר ואזכור את שעבר עליי. / לחנכו בדרך שבה חונכתי אני / על ידי אבי ז"ל שהיה מורי ורבי / כי גם הוא היה בתכול המדים / ונשא בגאון את דרך החיים". כמו כן כתב לאירוע זה: "השמיים הם הגבול, והרצון הוא עצום / לכבוש עוד פסגה ולעשות יצירה / להאמין ביכולת ובמי שאיתך".
האופטימיות שניחן בה התבטאה באִמרה שאפיינה אותו: "השמיים הם הגבול". אף על פי שבמהלך שירותו נפגע פעמים נוספות ומצבו הבריאותי הידרדר עד כדי כריתת רגל וצורך בהשתלת כליה, המשיך לטעון: "אני אנצח, אני אעמוד על הרגליים". ואכן ב-2012 הושתלה בגופו כליה ומצבו השתפר קמעא. הוא התנדב לעודד פצועים והתגייס להחתמת הציבור על כרטיס "אדי" להסכמה לתרומת איברים. בנותיו סיפרו שהייתה הרגשה שהוא יודע שחייו לא יהיו ארוכים, ולכן הקפיד לחוות חוויות בכל שלב ובכל מקום, למשל הִרבה לטייל, לבלות ולהיפגש עם חברים. אפילו בלילה שלפני פטירתו עוד הזמין כרטיסים להצגה.
עמיעד גרייבר נפטר ביום כ"ט באדר ב' תשע"ו (8.4.2016). בן שישים ותשע היה בפטירתו. הובא למנוחות בבית העלמין ברחובות. הותיר שתי בנות, חמישה נכדים ואח.
על מצבתו חקקו אוהביו: "אב, אח, סב, מסור ואהוב. נתינתך, אהבתך וטוב ליבך ילוו את חיינו לעד".